<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף ט:</h2>
ומן הדברים שאוסרין בספיקן בכל מה שהוא ההיתר, איסור קבוע שנודע וניכר מקומו. ואע"פ שהאיסור מן הדברים שאינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן, דתניא (צ"ה, א') תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. לפי שכיון שמקומו ניכר אמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם לא היה מקומו ניכר ונודע, אין אומרין בכי הא קבוע, דהיינו כל ביטולי האיסורין, אלא אם כן האיסור שנתערב דבר שבמנין או בריה או חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, אי נמי בעלי חיים וכמו שכתבנו למעלה, [דכל אלו מתוך חשיבותן] אינן בטלין, וכיון שאינן בטלין, הוו להו בתוך תערובתן קבועין וכמחצה על מחצה דמו. ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הני מילי בשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחר מן הקבוע, ונפל מידו, או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה, או מן האיסור המועט, אין זה קבוע, שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש, ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דתניא (שם) ובנמצא הלך אחר הרוב. ואע"פ שדלתות מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות, וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא, אפילו הכי מותר [כדאמרן], דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א') אמר ר' זירא אע"פ שדלתות מדינה נעולות. והני מילי בשלא ראינוהו יוצא מן המקולין, אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע, ואסור. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, היינו תשע חנויות, פרש, ואתא עכבר, היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב. ועוד אכתוב יותר מזה בסוף השער השני של בית זה בע"ה.
<h2>דף מד.</h2>
ועתה נבאר כמה שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום, שנינו בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין (פ"ב, ב'), כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד, מזונו לחול ולא לשבת דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכונין להקל. ר' יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ר' שמעון אומר שתי ידות לככר, משלש לקב, וחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בו את הגוייה. ואמרינן עלה בגמ' (שם) תנא קרובין דבריהם להיות שוין. דבריהם דמאן אי ר' יוחנן בן ברוקא ארבע סעודתא לקבא אי ר' שמעון תשע סעודתא לקבא, פי' דר' יוחנן דאמר ככר הנקח בפונדיון איכא שתי סעודות נמצאו ארבע סעודות בקב. כיצד ארבע דינרין בסלע, ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי שמונה וארבעים פונדיונין בסלע, וארבע סאין הנקחין במ"ח פונדיונין אלו יש בהן עשרים וארבע קבין, כיצד סאה ששת קבין, נמצאו ארבע סאין עשרים וארבע קבין, נמצא חצי קב לכל פונדיון ויש בו שתי סעודות, אלמא ארבע סעודות בקב, ואלו לר' שמעון יש בכל קב תשע סעודות, שהרי שיעור הוא מזון שתי סעודות שתי ידות לככר שיש שלש ככרות לקב נמצאו שלש סעודות בכל ככר ולשלשת הככרות היוצאין מן הקב תשע סעודות, ופירשה רב חסדא וככר שאמר ר' יוחנן בן ברוקא היינו לאחר שתוציא ממנו מחצה לחנוני, נמצאו בעיקר הקב שמונה סעודות שר' יוחנן שיער בקב נקי מן ההוצאות ור' שמעון שיער בכולו וזה שאמרו קרובין דבריהן להיות שוין. חציה לבית המנוגע, כלומר חצי כל ככר זה בין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא בגדים, שהנכנס שם טמא מיד דכתיב והבא אל הבית יטמא. אבל כבוס בגדים לא נאמר בו עד שישהה כדי אכילת פרס, דכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ומוקי לה [בתורת כהנים] (מצורע פ"ה, ד"ה) בשוהה כדי אכילת פרס, ושיערו חכמים שיעור אכילה אחת כדי חצי ככר זה. ואע"ג דלר' שמעון לענין עירוב הוו בככר שלש סעודות, התם הוא דלגבי עירוב נתכונו כולם להקל, אבל כולהו קים להו דשיעור סעודת אכילה אינו פחות משיעור חצי ככר [זה] וזהו אכילת פרס שנזכר בכל מקום, על [שם] שהוא פרס הככר הזה. נמצא ככרו של ר' יוחנן בן ברוקא הנקח בפונדיון ששה ביצים שהרי הוציא מחציתו לחנוני כמו שאמרנו. לפיכך נמצא לדידיה שהפרס היינו שלשה ביצים, וככרו של ר' שמעון יש בו שמונה ביצים שהרי הוא שליש הקב, והקב יש בו עשרים וארבעה ביצים, נמצא חצי ככר זה ארבעה ביצים והוא הפרס. ולענין פסק הלכה, רש"י ז"ל פסק כר' שמעון, שהוא ז"ל פירש בפסחים אכילת פרס היינו ארבעה ביצים ונראה שפסק כן מפני שר' יהודה ור' יוסי יש להן כר' שמעון, דתניא התם בפרק כיצד משתתפין (פ"ג, א') כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות. שיער ר' שתי ביצים ועוד, וכמה ועוד, אחד מעשרים בביצה. כלומר ר' יהודה שיער בביצים קטנים ור' יוסי שיער בביצים גסים, ושניהם כר' שמעון דאמר פרס ארבעה ביצים והילכך הוה ליה ר' יוחנן בן ברוקא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. אבל הר"ם במז"ל כתב דאכילת פרס שלשה ביצים, וכר' יוחנן בן ברוקא, ונראה שפסק כן מפני שאמרו שם גבי ההיא ברייתא דר' יהודה ור' יוסי, אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי ר' יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות כלומר זהו חצי פרס. ואמרינן מאן חכמים, ר' יוחנן בן ברוקא פשיטא, שוחקות איצטריכא ליה דלא תנן. אלמא מדקאמר רפרם משמיה דרב חסדא אבל חכמים אומרי', שמע מינה דכותיה סבירא להו, ולהכי קרי ליה חכמים ואתו לאשמועינן דאכילת פרס וחצי פרס בביצים שוחקות, והילכך נמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות כנ"ל.
איסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כיצד, שנינו בברייתא (תוספתא תרומות פ"ו, הט"ו) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואיתמר ביבמות עלה בפרק הערל (פ"ב, א') אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו חולין על התרומה. דר' שמעון בן לקיש בעי ריבויא אפילו בדרבנן, ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן. ואקשינן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן, והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה, נטל סאה ונתן סאה, כשר עד רובו, מאי לאו דנשתייר רובו, ופרקינן לא, דלא נישקיל רובו. ואיבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, אלמא משמע מיהא דכל בדרבנן בריבויא מיהא סגי. ואיכא למידק והא שומנו של גיד דרבנן ובעינן ששים וכדכתבינן לעיל, וכן סתם יינן, ותרומת תאנים נמי דרבנן, ובעינן מאה כתרומה דאורייתא, וכדתנן (תרומות פ"ד, מ"י) ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד, ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו, וכתב הרמב"ן ז"ל דהכא באיסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דרבנן וכגון חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ שאין להן עיקר בדאורייתא כלל, אבל שומנו דגיד דנאסר משום לתא דגיד, ואי נמי משום [לתא] דחלב דאורייתא, לא. אי נמי סתם יינן משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומה [דרבנן] בארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכל כי הא בעינן שיעורא כשל תורה. אבל איסורין של דבריהן שאין להן עיקר בדאורייתא, בטלין ברוב וזהו שהקלו בתרומת חוצה לארץ לבטלה ברוב, וכדאמרינן בבכורות פרק עד כמה (כ"ז, א') תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב [ואפי' לאוכלה זר וכן חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב] כדמפורש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ וגבינה של גוים, ואע"פ שחששו לתערובת איסור של תורה, אינה אלא גזירה, וכן בישולי גוים בטלין ברוב. והיינו דהקלו [בחלת] חוצה לארץ לאכול אותה עם הזר על השלחן בחוצה לארץ, מה שאין כן בחלת חוצה לארץ בארץ, משום דבארץ כיון דאית ליה התם עיקר בדאורייתא החמירו בעלייתה, גזירה שמא תתערב בהם. אבל בחוצה לארץ התירו דליכא למיגזר, דאפילו תתחלף להם ותתערב עם החולין, לית לן בה הואיל ובטלה ברוב. והכין משמע בריש פרק כל הבשר (ק"ד, א'), וגרסינן נמי בירושלמי בסוף מסכת חלה (פ"ד, ה"ד) הורי ר' אבא בבוצרה שהיא צריכה רוב. אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר ואין חוששין לחילוף. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כל הצורך, דברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה, מדפרכינן מינה בריש פרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ופריק בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא שני בתרומת חוצה לארץ ובכל זמן, ואפילו הכי משמע דאפילו לריש לקיש סגי ליה בריבויא, ויש לי לומר בהא, דמאי דמשני בפרק הערל שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסורי אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעמים ואע"פ שהחמירו במקצתן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאי הכרם, התם הוא שעיקר איסורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביתר מכדי נתינת טעם. וכי מקשה לר' יוחנן ממקוה, מכל שכן קא מקשה ודחי שאני התם דכיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא ריבויא נמי, הא לאו טעמא דשאני אומר, בריבויא נמי לא סגי אלא כדיניה. ומיהו ההיא דבכורות דמשמע דתרומת חוצה לארץ מבטלין אותה ברוב, וכן חלת חוצה לארץ וכדמשמע בירושלמי דאפילו אחד באחד, ראיה גדולה היא לרב ז"ל וכבר הורה זקן. ובודאי הכי מוכח התם מדאמרינן (בכורות כ"ז, א') ר"ה בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה, רמי תרתי נטלי דחולין, וחדא דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. ומיהו איפשר שלא הקלו אלא בתרומה וחלה שבחוצה לארץ בלבד, ולא בשאר האיסורין של דבריהם. וראוי לחוש ולהחמיר בהן להצריכן ששים כשאר האיסורין של דבריהם, וכן נראה דעת רבינו שמשון ז"ל כמו שאכתוב לפנינו בשער ביטולי האיסורין שהוא לאחר זה.
והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, יש אומר' דהיינו טעמא דלר' עקיבא דיליף מגיעולי גוים, או מבשר בחלב לאביי, משום דלא הוי אלא מה מצינו. וכן לרבנן דגמרי מקל וחומר דנזיר, משום דאין מזהירין מן הדין. ונראה שזו היא סברתו של הר' אברהם בר דוד ז"ל באיסור משהו שלו. וכן דעת מקצת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. ובשם רבינו יצחק ז"ל אמרו, דטעמו ולא ממשו דאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליו, היינו כשאין מממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס הילכך אין לוקין עליו, אבל איסורא מיהא איכא דחצי שיעור דאורייתא, אבל טעמו וממשו כגון שיש כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו. ולדידי קשיא לי דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא [דיליף ליה מבשר בחלב כדאיתא] בפרק כל הבשר (ק"ח, א') ואיהו משמע דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, מדגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה וכו' ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, ואקשינן ליה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה [ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה] ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר, אלמא לא משמע ליה לאביי דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ומינה דטעמו ולא ממשו לאו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס [וטעמו וממשו לאו היינו כזית בכדי אכילת פרס], ויש לי לומר דדילמא לבתר דשמעה סברה וההיא דטעם כעיקר דיליף מבשר בחלב לבתר דשמעה לההיא דכזית בכדי אכילת פרס אמרה. והא דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ה) כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר, דמיתי מינה ראיה לדברי רש"י ז"ל, יש דוחין דההיא במין במינו דלכולי עלמא מין במינו לרבנן חד בתרי בטיל מדאורייתא. ואין דבריהם מחוורין דהא דומיא דאיסורי נזיר קאמר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן, ובתוספות דחו חוץ מאיסורי נזיר ומאי דילפינן מינייהו קאמר, דהיינו מין בשאינו מינו, וגם זה דחוק. וההיא דשתי קופות נמי דמייתו ראיה לדברי רש"י ז"ל, דחו לה דההיא במין במינו היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ותדע, דעלה אמר ריש לקיש בפרק הערל (יבמות פ"ב, א') והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו ואי מין בשאינו מינו יסלק. ואם תאמר אי במינו, היכי פרכינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, דהא במין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהא ברובא בטיל, י"ל דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא, אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה, ולא נימא שאני אומר, כן תירץ הרב בעל התרומות ז"ל, ולעולם טעם כעיקר דאורייתא. ותדע לך מדאמרינן בזבחים פרק התערובות (ע"ט, א') אמר רבה אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא, מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא. וההוא ודאי מדאורייתא קאמר, דאי מדרבנן אפילו מין במינו בעינן ששים וכדאמר רבא בפרק גיד הנשה (צ"ז, ב') מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמא בששים, אלא ודאי התם מדאורייתא קאמר ואפילו הכי קאמר מין בשאינו מינו בטעמא. וגם הראב"ד ז"ל כן כתב דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו, ולא אמרו חד בתרי בטיל אלא במין במינו. אלא דבמין בשאינו מינו לענין מלקות, פעמים לוקה פעמים אינו לוקה. כיצד, כזית בכדי אכילת פרס כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל, פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל, דילפינן לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר' עקיבא ואין מלקין לא על ההיקשות ולא על קל וחומר. וכן כתב גם משמו של הרב בעל ההלכות ז"ל דטעמו ולא ממשו דאורייתא וקא מייתי [ראיה] מדר' יוחנן דאמר (ע"ז ס"ז, ב') טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם איתא דאיסורא נמי דאורייתא ליכא, אינו לוקה צריכא למימר. והרמב"ן ז"ל כתב כדברי רש"י ז"ל, וכתב דמדאורייתא תרתי בעינן טעמו וממשו, הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא במעורב אלא שנתבטל לגמרי, כגון טיפת יין שנפלה במים [הרבה] ונתבטלה לעולם אין לוקין עליו, ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא, בטעמו וממשו הוא, ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוו מדאורייתא, כדיליף ליה בברייתא מאיסורי נזיר בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א'), דהא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמיר לה אלא מבשר בחלב שלא כסוגיא דפסחים. ומיהו נראה דהא לאו ראיה היא, דדילמא אביי אכתי לא הוה שמיעא ליה ברייתא דפרק אלו עוברין, ובעא למילף מבשר בחלב ודחי ליה רבא דאי מהא לא תגמר דחדוש הוא, ודרך בישול אסרה תורה ולעולם רבא טעם כעיקר דאורייתא סבירא ליה וכברייתא דפרק אלו עוברין. ומכל מקום לענין פסק הלכה, אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על רת"ם ורבינו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד זכר כולם לברכה, שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה. והילכך חתיכת נבלה וכיוצא בה שנפלה לקדרה של ירקות, או [חתיכת] בשר שנפלה לקדרה של חלב או בהיפך, וכן כף חולבת בת יומה שנער בה קדרה של בשר או בהיפך, וקודם שהספיק לשער אם יש בו כדי לבטל טעמו נשפך או נאבד קצתו, אסור מספק, דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. אבל אם חתיכת נבלה נפלה לקדרה של בשר שחוטה ויש בחתיכות של היתר כדי לבטלה ברוב, ונאבד או ניטל קצתו קודם שעמדנו על בירור שיעורו הרי זה מותר לדברי כולם. וכן בכל מין ומינו, דמין ומינו לדברי הכל בטל ברוב דבר תורה אלא שהחמירו עליו מדבריהם להצריך בו ששים כאיסורי תורה וספיקא דרבנן לקולא. ויראה לי שאם נפל לתוך מינו ושאינו מינו, הולכין בו להקל כל זמן [שנתברר לנו] שרבה ההיתר שהוא מינו עליו, דהא קיימא לן במין ומינו ושאינו מינו רואין את מינו כמי שאינו, והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, והוא הדין והוא הטעם כאן דאומרין רואין שאינו מינו כמי שאינו והשאר [מינו] רבה עליו ומבטלו. ומכל מקום כשההיתר והאיסור בפנינו ואי איפשר לעמוד על עיקר [שיעורו] אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר, שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרו (צ"ז, ב') דבדידיה משערינן משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן.
ועתה נבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור דבר תורה או מדברי סופרים, כדי שנעמוד על דיני ספקותיו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא, וספיקא דרבנן לקולא. גרסינן בפרק גיד הנשה (צ"ח, א') אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים, אמר לפניו ר' שמואל בר' יצחק, ר' אתה אומר כן, הכי אמר ר' אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה, ואקשינן ומי גמרינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור, זהו למעוטי מאי, לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר, דבקדשים אסור הכא שרי. וליגמר מיניה, גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה, ומאי חזית דגמרת מהיאך ליגמר מהאי, חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן אי הכי ששים ומאה לא ליגמר דחדוש הוא, ופרקינן אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל. פירוש טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד. וכדתניא (פסחים מ"ד, א') משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב, ואי נמי יש בו יין אלא שאבד במיעוטו בתוך המים עד שאין בו מראה יין וכגון בשר שנפל לתוך יורה של חלב ונתן הבשר טעם בחלב והחלב בבשר, וכדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, ב') בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, ובפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה (ק"ח, א') אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא, כלומר דגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו הוא ואסור. ומצאתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל דמשום איסור חלב קרי ליה לבשר בחלב טעמו ולא ממשו, דבחלב אין יכול להיות [בו] ממשו של בשר אלא טעמו, ואעפ"כ אסור, אבל בבשר איפשר להיות ממשו של חלב, שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר. וכן גיעולי גוים שאין שם אלא טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו, ובקדשים אסור שרואין את הטעם כאילו ממשו מעורב ונמחה בו ואם יש בו טעם גדול כאילו נמחה בו כזית מממשו של איסור, לוקין עליו. וכן בנזיר אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול במים כאילו נתערב בו רביעית יין, אסור ולוקין עליו, ואע"פ שלא נמחה מגופן של ענבים במים כלל, וכן פרש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שנזכר בתלמוד. וכתב רש"י ז"ל דמדקאמר רבא הכא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל, דאלו מדאורייתא ברובא בטיל, והכי נמי שמעינן [ליה] לר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דע"ז (ס"ז, א') כל שטעמו ולא ממשו, אין לוקין עליו. והא דילפי ליה בפסחים מנזיר, משרת ליתן טעם כעיקר, סבירא להו לאמוראי בתראי אסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי גוים שני כתובין הבאין כאחד, אי נמי גיעולי גוים חדוש הוא כדאמרינן התם, ומשרת להיתר מצטרף לאיסור והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר (ק"ח, א') גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה, דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה, דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא, ואביי ורבא קיימא לן כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם, ע"כ דברי הרב ז"ל. ויש עוד להביא ראיה לדבריו מהא דתניא בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו מותרין, שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. [ופריך] ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר, ואם איתא על כרחין דאורייתא היא כיון דאיכא נתינת טעם, אלא לאו שמע מינה טעם כעיקר לאו דאורייתא. ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה בפרק שני (ה"ה) ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם של נזיר. והא דאמרינן בפרק כל הבשר (קי"ב, ב') [הטמאים] לאסור צירן ורוטבן, כשהן בפני עצמן קאמר והיינו דלא ילפי ליה רבנן ולא ר' עקיבא מהטמאים, ואע"ג דעובדא דרב מרי בר רחל דאמלחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה בלוע היה, ואסר ליה רבא ואמר ליה הטמאים לרבות צירן ורוטבן, לאו למימרא דכעין ההוא עובדא הוי דאורייתא, אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליח, דציר היינו אותו שיוצא על ידי מליחה דלאו זיעה בעלמא הוא כציר של דגים, ונוח הוא ליבלע בשומן ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב, וכיון שכן הוה ליה כבשר שחוטה שנתבשל עם בשר נבלה שאסור מדרבנן מיהא, כך נראה לי לישב לפי דברי רש"י ז"ל. אבל רת"ם ז"ל אומר דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו, כדגמרינן ליה בפרק אלו עוברין ממשרת ומגיעולי גוים, ולאו חידוש הוא כמו שכתב רש"י ז"ל, דר' עקיבא דיליף מגיעולי גוים הא קאמר התם דגיעולי גוים לאו חידוש הוא, דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלא פגמה, ואע"ג דאמרי ליה רבנן אפי' בת יומא אי איפשר דלא פגמה פורתא, לא סבירא ליה לר' עקיבא הכי כדאיתא התם. ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי גוים שני כתובין הבאין כאחד, לא נהירא דלרבנן דסבירא להו דגיעולי גוים חדוש הוא, הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי גוים לחדושו בא, ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור, ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי גוים. ומאי דקאמר נמי דאסמכתא היא, לא משמע הכין, דר' עקיבא דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת, ודאי ללקות מן התורה קאמר, והוא הדין לרבנן דילפי מינה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה. והא דאמר רבא בפרק כל הבשר (ק"ח, א') דרך בשול אסרה תורה, דיחויא בעלמא היא, ולומר דמבשר בחלב ליכא למילף הכי מ"מ ממשרת או מגיעולי גוים ילפינן לה. והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור, הוא הדין לחולין, אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכין.
<h2>דף עה:</h2>
ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מן הקליפה, כי שיעור הקליפה כדי שיטול קליפה דקה, אבל הנטילה צריך ליטול בעומק יותר, והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה, שאע"פ שיש ששים בחתיכה לבטל את האיסור, צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרו בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו.
ועתה נבאר אם יש הפרש בין שהאיסור וההיתר שניהם חמין כשנוגעין זה בזה, ובין שהאחד חם והשני צונן, ואם יש הפרש בין שהחם למעלה והצונן למטה ובין שהצונן למעלה והחם למטה. גרסינן בפסחים בפרק כיצד צולין איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור, צונן לתוך צונן דברי הכל מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וקיימא לן כשמואל דתניא כוותיה. דתניא (ע"ו, א') חם לתוך חם וכן צונן שנפל לתוך חם אסור. חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן מדיח, כיון דחם הוא אי איפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי, ופרקינן אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן תוך צונן מדיח. וכבר ביארנו דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח, ולפיכך דינו לענינין אלו כחם בין שנפל הוא על הצונן או שנפל הצונן עליו. דאמרינן התם (שם) תני אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אוסר, חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן כיון דחם הוא אי איפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי, אלא אימא חם לתוך צונן קולף, צונן [לתוך צונן] מדיח. ואמרינן עלה אמר רב איקא מפשרוניא אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל אמר רבה לא אמרן אלא שאינו נאכל מחמת מלחו, אבל נאכל מחמת מלחו לא.
<h2>דף עו.</h2>
ועתה נבאר [אם] האיסור אוסר כל תערובתו כדי שנעמוד על שיעור הכשרן של תערובת [לפי] שאין כל השיעורין שוין. אלא יש איסור שאינו צריך אלא כדי קליפה, והן כל האיסורין שאין מפעפעין ושנתערבו עם ההיתר בצלי או במליחה, או אפילו בקדרה והוא שלא כסה אותן הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב, ושלא נער ולא כסה וכמו שכתבנו למעלה, ותנן (צ"ו, ב') ירך שנתבשל בה גיד [הנשה] אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. ואמרינן עלה (שם) אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. וכן בכל הקרומות וכמו שכתבנו למעלה. וכן באיסור חם שנפל על גבי צונן, דקיימא לן תתאה גבר ומיהו אדמקרר ליה מיבלע בלע וצריך קליפה, וכדאיתא בפרק כיצד צולין וכמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף עו:</h2>
ויש איסור אוסר בריחו, דגרסינן בפסחים פרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, אסור. מאי טעמא מפטם ליה האי להאיך והדר האיך מפטם ליה להאי. והא דנקט בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, לרבותא נקטיה, לומר שאע"פ שאין בשר הנבלה שמן אלא שנתפטם מריח שמנו של שחוטה, אפילו הכי אסור וכל שכן אם היה בשר נבלה שמן. ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן, מותר מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו כלום [הוא]. מכל מקום משמע דתרווייהו מודו בששניהן כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא. ואקשינן עליה [דלוי] מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו מפני תערובת טעמים, ופריק לא, מפני תערובת גופים. והא דאסר רב דוקא בשצלאן בתנור אחד שאין מקום לריח להתפזר, אבל בשני תנורין לכולי עלמא שרי, מדאקשינן עליה דרב, מסופא דברייתא, דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת ואפילו גדי וטלה, אי אמרת בשלמא מפני תערובת גופין, כלומר כדי שלא יתחלפו זה בזה, וכדתריץ לוי, היינו דקתני ואפי' גדי וטלה, דאפילו גדי וטלה נמי דלא מיחלפי, זימנין דלאו אדעתיה ומיחלפי ליה. אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה, לימא תהוי תיובתיה דרב, אמר ר' ירמיה אמרי בי רב, כגון שצלאו בשתי קדרות. בשתי קדרות סלקא דעתך, אלא אימא כעין שתי קדרות, והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד, מפני תערובת גופין ואפילו כעין שתי קדרות דליכא תערובת טעמים, אסור, מפני תערובת גופין ואפילו גדי וטלה. ובשם רת"ם ז"ל דדוקא בתנור שהוא מקום צר, אבל במקום רחב מותר. וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, דיש שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא, וכן נמי דוקא בצלי, אבל בקדרה ליכא למיחש כלל, וכדאמרינן הכא, כעין שתי קדרות לא, דכיון דכל אחד בקדרה בפני עצמו, ליכא ריחא כולי האי. ואמרינן נמי בפרק קמא דע"ז (י"א, ב') לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים. עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר, אמר רב מרי כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על גבי חבית של יין של תרומה, ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בשל חטים, ואוסר בפת שעורים, מפני שהן שואבות. מאי לאו תנאי נינהו, דמר סבר ריחא מילתא הוא, ומר סבר ריחא לאו מילתא הוא, אמרי, ללוי ודאי תנאי היא, לרב מי לימא תנאי היא, לאו איתמר עלה דההיא, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה, דברי הכל אסורה. בפת צוננת וחבית סתומה, דברי הכל מותרת. כי פליגי, בפת חמה וחבית סתומה, והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור, אסור לאוכלה בכותח. ההיא ביניתא דאטויא בהדי בשרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, אמר מר בר רב אשי, אפילו במלחא נמי אסירא, דקשיא לריחא ולדבר אחר. ויש מי שפירש, דלוי אפילו לכתחלה שרי. מדאקשינן עליה מברייתא, דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת, ואם איתא, מאי קושיא דהא ברייתא אין צולין קתני, כלומר לכתחלה, ובהא אפילו לוי מודה, והא דשרי לוי בי ריש גלותא לצלות בשר ודבר אחר לכתחלה הוא דעבד עובדא. אבל הרב אלפסי ז"ל פירש, דלוי מודה הוא דאסור לעשות כן לכתחלה, וכן פירש הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל, והא דאקשינן עליה מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד, הכי אקשו ליה אם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי, דינא הוא לגבי שני פסחים, דתרויהו דהיתירא, וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחלה. והרב בעל הלכות גדולות כן כתב, דלוי לא התיר אלא בדיעבד הא לכתחלה מודה דאסור. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלוי ודאי אפילו לכתחלה שרי, והכין איתא בגמרא דבני מערבא, דגרסינן התם (תרומות פ"ו, ה"ב) מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד, רב ירמיה בשם רב אסר, שמואל בשם לוי מתיר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים כאחד וכו'. ולענין פסק הלכה יש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב, משום דאמרינן דבשר שחוטה ובשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ובפת חמה וחבית פתוחה, הא אמר ריש לקיש דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור, ודריש לקיש לא אשכחן מאן דפליג בה, הילכך קיימא לן בהא דצלי כרב, דאמר דריחא כי הא מילתא היא. ורת"ם ז"ל הביא ראיה בספר הישר דבהא דריש לקיש ליכא מאן דפליג בה, מדפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (ס"ו, ב') בבת תיהא דישראל בגוי, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, ואתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דהרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, ואמרי' לרבא ודאי תנאי היא, לאביי מי לימא תנאי היא, ודחינן אמר לך אביי, לאו מי איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש, בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה, והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, ומדקאמר הא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, משמע דרבא מודה דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה כריש לקיש. אלא דלאביי ההיא דבת תיהא לההיא דחבית פתוחה דמיא, ולרבא לא דמיא. דכיון דלא מיכוין אלא לבדוק את היין אם טוב, ולא להנאתו, כפת חמה וחבית סתומה דמיא. וכן דעת הר' זרחיה הלוי ז"ל בספר המאור. ועוד הביאו ראיה דהלכה כרב, מדתני רב כהנא בר חיננא סבא (פסחים שם) פת שאפאה עם הצלי, אסור לאוכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא ואסרה רבא מפרזקיא לאוכלה בכותח דאלמא כרב סבירא להו. והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה משמן של גאונים ז"ל, דהלכה כלוי, משום דאביי ורבא פליגי בההיא בת תיהא בריחא אי מילתא היא אם לאו, אביי אמר מילתא היא, ורבא אמר לאו מילתא היא, וקיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם, אלמא ריחא לאו מילתא היא, ואף הרב אלפסי ז"ל כן פסק, ואי משום ההיא דריש לקיש, רבא דהוה בתרא לא סבר לה כוותיה, אלא כי פליגי אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ורב כר' מאיר, ולוי כר' יהודה, ור' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא. ועוד, דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דיקא מדקתני סיפא, ואפילו גדי וטלה, ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושנויא דחיקא היא. והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלה בכותח, וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בשרא, ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא, הנהו לכתחלה קא אסרי להו ולוי נמי מודה בהו, הואיל ויכול לאוכלן בהדי בשרא. ועוד דחה אותה הרב ז"ל משום דהוי כדבר שיש לו מתירין. ואין דבריו עולין כהוגן בטעמים אלו שדחה בהם, דרב כהנא ורבא מפרזקיא, [ועוד] דהא ודאי משמע מגמרא דבני מערבא [דלוי] אפילו לכתחלה קאמר, וכמו שכתבנו, וכן, לא אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, אלא כשנתערב במינו הא שלא במינו לא, וכדמוכח בהדיא בנדרים (נ"ב, א') ובברייתא דהטבל ומעשר שני והקדש וחדש דמייתי התם (נ"ח, א') וכדאיתא בירושלמי (נדרים פ"ו, ה"ד) בהדיא, מכל מקום שאר דבריו וטעמיו שכתבנו נכונים הם. והא דמייתי [קמאי] ראיה דהא דריש לקיש כולי עלמא מודו בה מדקאמר אביי והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא, דמשמע דלדידיה דמיא הא לרבא לא דמיא, דאי דמיא מודה הוה בה דאסור, לא היא, דברוב נוסחאי ליתיה כלל לההיא גירסא, אלא הכי גרסינן והא כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובודאי הכין הוא דלדידיה דמיא אלא דרבא לא סבירא ליה כריש לקיש, אלא בדידה פליגי ור' יהודה מתיר ור' יוסי נמי כר' יהודה בשל חטים דאינן שואבות דליכא גופו של יין אלא ריחא בעלמא, וריחא לאו מילתא היא. ונראה לי ראיה על זה, דהא אמר רבא (ע"ז ס"ו, ב') מנא אמינא לי דריחא לאו מילתא היא, דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת מפני שאין [בו] טעם כמון, אלא ריח כמון. ודחה אביי, שאני התם דמיקלא קלי איסורא, אלמא הא דכמון ריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפי' הכי שרי, ולרבא לא שנא מיקלא קלי ולא שנא לא קלי שרי. ולאביי הוה אסור דכוותיה בעלמא, אלא דהכא שני ליה משום דמיקלא קלי איסורא. אלמא רבא לית ליה דריש לקיש, וזו נראה לי כראיה גמורה. ודרב כהנא ורבא מפרזקיא, איפשר דבשר בחלב שאני דגזרו ביה טפי משום דהיתר והיתר הוא ולא בדילי אינשי מינייהו, וגדרו בה גדר ולא ראיה לדרב הביאום כאן, אלא ענין לו הביאו, לומר דלגבי בשר בחלב אסרו אפילו ריחא, ולכשתמצא לומר דכרב אתיאן, לית הלכתא כוותייהו, מדקיימא לן כרבא בבת תיהא דלגבי אביי הלכתא כוותיה. ומר בר רב אשי דאסר ביניתא דאיטויא בהדי בישרא, לאו משום דרב אסרה, אלא משום נזק דידה ואפי' במלחא אסור. ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב, היאך איפשר לאסור מין במינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי, ואי משום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, הא לא איפשר דהוי טעמיה דרב בהא מדר' יהודה, דהא אדרבה [אנן] אתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דחבית של תרומה, ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה, ועוד דאם איתא למה לי למישקל תנאי מעלמא, לוקמא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דמין במינו, וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטל, דריחא לגבי גופו של בשר מעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי, וניחא לי דאילו הוי דכוותיה בשאינו מינו, הוה טעמיה נרגש ונטעם כאילו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד, דלכתחלה אסור לעשות כן. אלא שמדברי הירושלמי נראה, דלוי אפילו לכתחלה שרי. וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחלה, אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי, וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל.
